הסיפור של סבתא רותי

סבתא רות קלו -

נולדתי באיראן בעיר טהרן ב5/5/1947 בשם סולטאן (בפרסית=שלטון) למשפחת שמשוני: אמא –מורוארי, אבא-עבדאללה 3 אחיות מוניר (שאח"כ בארץ קראו לה לאה), מאהין (רחל),כפאיית (יפה),תינוקת שמתה אחרי 3 ימים  ואח אחד- דאוד (שנקרא בארץ דוד. הוא טבע בים בתל אביב ב-1956 כשהיה בן 16).  אחריי נולדו זוג תאומים דאריוש (יעקב) וסירוש ( הוא נפטר באיראן בגיל שנה מדלקת ריאות) ועוד 2 אחיות שנולדו בישראל – שושנה ותקווה. 

חייתי באיראן עד גיל 3 ולכן אן לי זכרונות משם אך מסיפורים שסיפרו לי הבנתי שגרנו בחצר והיו שם שכנים "גוי של שבת" כלומר שהוריי נעזרו בהם לחמם את האוכל בשבת. הייתה שכנות יפה בין היהודים לאיראנים, היו ליהודים יחסים טובים עם השאה של אירן (באותם ימים היה בשלטון השאה ורק אחכ חומיני).

 ב1948 שנולדה מדינת ישראל  היה אפשר בשעות מאוחרות של הלילה לקלוט ברדיו את "קול ישראל" בפרסית שקורא  ליהודים באיראן לעלות לארץ ישראל ואז אבא שלי התלהב והחליט שהוא רוצה לעלות לא"י. אמי לא כ"כ התלהבה.  אבי מכר כל מה שיכל ועלינו לא"י בשנת 1950. סבתי נשארה ורק יותר מאוחר עלתה לארץ.

כשהייתי בת 3 לקחנו אותנו לפרדס חנה שם היו אוהלים. בחורף האוהלים היו נרטבים ונעים ברוח. המיטות היו נרטבות, היה בוץ מכל עבר ושלוליות. משם פינו אותנו למעברה בקדימה- שם אני זוכרת דירה עם חדר 1 ומטבח. כשהייתי בת 5 הלכתי עם יעקב לגן. זה היה גן רב גילאי-היינו לומדים יחד ילדים מכל מיני גילאים  הגננת אמרה שאי אפשר לקרוא לי סולטאן כי ע"פ דרישה של ראש הממשלה דאז דויד בן גוריון על כולם להקרא בשמות עבריים ולכן קראה לי חנה ולאחי יעקב. סבתי מצד אבי שבאה יום אחד לבקר אותנו בגן שמעה שקוראים לי בשם חנה ולא הסכימה לכך מאחר ויש לה אחות בשם זה (אצלנו לא נהוג לקרוא בשם של אדם חי) ואמרה לגננת לבחור שם אחר אז הגננת בחרה בשם רות.  מהגן הזה במיוחד אני זוכרת שבימי שישי היו מחלקים לנו עוגה ועד היום אני זוכרת כמה זה היה טעים וכמה היינו מחכים ליום הזה.

לכל בני משפחתי גם החליפו את השם לאמי קראו טובה ולאבי יוסף (שמות האחיות נכתב כבר למעלה).

בכיתה א למדתי בכיתה שהיא גם רב גילאים (א עד ג). אני זוכרת שהייתה לי מורה בשם הדסה שגרה ביישוב קדימה ובא שלה היה מוכר ביישוב חלב עם עגלה וחמור. נשים היו באות עם כדים לקנות ממנו חלב.

כשהייתי בת 9 עברנו לשכונת התקווה. למדתי בבי"ס ממלכתי דתי עד כיתה ח.

בגיל 14 למדתי בתיכון מקצועי במשך שנה אחת. לא היו לי התנאים להשאר בבית וללמוד והעדפתי לצאת לעבוד-הייתי קונה לעצמי בגדים ונעלים כי הוריי לא יכלו לתת לי. הייתי שוטפת מדרגות ועושה משק בית ואח"כ גם טיפלתי בילדים. בתיכון הכרתי חברה בשם אורית (עד היום אנו בקשר טוב) וביחד הלכנו למועדון מפאי שם היינו רוקדים ריקודי עם,יוצאים לטיולים עם מדריך ועוד. פעם בשבוע היינו הולכים למועדון חירות ביפו ללמוד אנגלית ושם פגשתי את בעלי לעתיד אברהם קלו. הוא היה איש צבא קבע רציני ויפה ממוצא בולגרי. אחרי כמה פעמים שהתראנו במועדון יצאנו ביחד לקולנוע מוגרבי לראות סרט. אחרי שנה ורבע התחתנו  (4/6/1968 ) ב"פינת החייל" ביפו ת"א עם רב צבאי. גרנו בדירה קטנה ביפו ת"א. קרוב יחסית להורים שלו.

ביוני 1969 נולדה בתי הבכורה אסתר (נקראה כך על שם חמתי) ובמאי 1970 נולדה בתי השנייה נטלי (קראתי לה כך כי הערצתי את השחקנית נטלי ווד). בעלי לא היה הרבה בבית,הוא שירת בשטחים (ימית,סיני,מעלה אפריים ורפיח) ולא היה הרבה בבית. אני גידלתי את הילדים ונשארתי בבית. בפברואר 1976 נולד בני משה (על שם חמי) . ביולי 1979 קנינו בית בהוד השרון. אז הייתי שומרת על ילדים אצלי בבית.

ביוני 1981 נולד בני עדיאל (עדי)על שם אבי שבדיוק נפטר.כשעדי גדל  אני מצאתי עבודה בפנימיה בהוד השרון כמטפלת בילדים בהמשך עברתי תפקיד למטפלת רפואית והייתי אחראית על נושא הבריאות של הילדים (לקחת לטיפולים רפואיים,לקבוע תורים וכ"ו).

ב1993 היה פרוייקט של "חבר" לבניית בתים בראש העין לפורשי צהל ונרשמנו לפרוייקט ועברנו לגור בראש העין בגבעת טל. הבנות התחתנו (אחת התגרשה), והן גרות גם בראש העין.בן אחד התחתן וגר בהוד השרון והצעיר חזר לגור איתנו.  יש לנו 6 נכדים שבאים לבקר אותנו ואנחנו עושים ארוחות שישי ביחד כל שבועיים.  אני ובעלי שנינו בפנסיה, מטפלים בגינה, יוצאים ביחד לטיולים (בארץ ובחו"ל),הולכים לחוגים, הצגות ועוד.